גזר דין בתיק ת"פ 41791-05-11

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. נקבע כי קרבן העבירה, קטין לפני גיל 17, היה בחצר ושיחק בסמוך לביתו. אמו הייתה בסמוך וראתה אותו. הנאשם, שהגיע למקום, נטל חפץ חד, התקרב לקטין ודקר אותו בגבו.

כתוצאה מן המעשה נגרם לקטין פצע דקירה, אשר התבטא, בין השאר, בפגיעה באלמנטים אחוריים של חוליות D2 ו - D3. כפי שעלה מעדויות הרופאים, הפצע היה באורך של כ- 2 ס"מ עם גבולות חדים. חדירת תאי דם אדומים לנוזל עמוד השדרה לימדה כי החפץ החד חדר דרך הרקמות אל תוך עמוד השדרה. נגרמה דלקת קרום המוח. זו הייתה דלקת אספטית, שהתבטאה בחום וסימנים קליניים של דלקת קרום המוח. לעומת זאת, דלקת זיהומית - חיידקית לא נגרמה, כפי הנראה בזכות הטיפול הרפואי. מציאות זו הייתה יכולה ליצור סכנת חיים, אלמלא הרפואה המודרנית.

הנאשם לא הודה במעשים בבית המשפט. עם זאת, יש לציין, כי במשטרה הכחשתו לא הייתה חד משמעית, הוא ציין כי היה שיכור בעת המעשה, כי ייתכן שהכה את הנער המדובר והוא מבקש סליחה בכל מקרה.

לנאשם שלוש הרשעות קודמות. הרלוונטית בעיקר היא זו משנת 2005, אז הורשע במעשה מגונה באדם ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. התקיפה התבטאה במכת פטיש בראשה של המתלוננת, והמעשה המגונה נעשה כלפי שוטרת בתחנת המשטרה. בגין מעשים אלה נשפט, בין היתר,  ל- 18 חודשי מאסר בפועל. לנאשם גם שתי הרשעות ישנות יותר, האחת משנת 1998, בגין שני תיקי תקיפת בת זוג, איומים והפרת הוראה חוקית, אז נדון למאסר על תנאי. מתברר שהוא גם נדון בשנת 1991 בגין עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

התובע הגיש את גזר הדין בגין עבירות האלימות במשפחה משנת 1998, הסנגור חלק על האפשרות להגיש את אותו פרוטוקול, בהיות התיק במעמד של "התיישן" אך טרם "נמחק". לאחר עיון, לא מצאתי שיש צורך להכריע בעניין זה, שכן גזר הדין נומק בקצרה, ואני לא רואה כי הדבר מוסיף במאומה על הרישום הפלילי עצמו. בכל מקרה, עבירות מלפני 15 או 20 שנה הן אמנם בעלות משקל כלשהו, אך משקלן נמוך למדי. לטעמי, הנקודה היותר חשובה היא ההרשעה האחרונה, כאמור. אז כבר נפסק לנאשם מאסר בפועל, בפעם הראשונה, שכן לא הייתה זו עבירה ראשונה בכלל ולא עבירת האלימות הראשונה בפרט. עתה נדון הנאשם כאשר אף המאסר בפועל אינו חדש לו.

הוגש תסקיר בעניינו של הנאשם. מהתסקיר עולה כי הנאשם, כבן 46, נולד באתיופיה ועלה במסגרת "מבצע משה". בילדותו עבד כרועה צאן, זכה אך למעט חינוך מסודר, ואין הוא יודע קרוא וכתוב. הוא התגרש לפני כ- 12 שנה ומתגורר בבאר שבע. אין לו כל קשר עם בני משפחתו. שירות המבחן הדגיש את תנאי חייו בבדידות קשה, ובתפקוד נמוך וחלקי. למרות שהייתו הארוכה של הנאשם בישראל, עדיין לא אינו שולט היטב בעברית ואין לו קשרים חברתיים. שירות המבחן התרשם גם מבעייתיות בדפוס השימוש באלכוהול. שירות המבחן הביא את דברי אמו של הקטין הנפגע לפיהם הקטין עדיין סובל מחרדות מאז האירוע. שירות המבחן התרשם כי הנאשם אינו מקבל על עצמו אחריות למעשה העבירה, אם כי ציין כי אותו קטין שבו מדובר נהג לקלל ולהקניט את המשיב ואף לזרוק אבנים על חלון ביתו. שירות המבחן לא מצא פוטנציאל של התבוננות עצמית ויכולת לקבל טיפול ולעשות שינוי בחיים, ולפיכך המליץ על ענישה מוחשית. 

התובע הצביע על חומרת המעשה. המדובר בתקיפה חמורה ללא פרובוקציה, ילד משחק, באופן פתאומי וסתמי ביותר. התובע ראה בדברים אכזריות וערלות לב, ובמיוחד כאשר הדברים נעשים לילד לעיני אמו. התובע העריך כי האירוע יותר צלקות בנפשו של הקטין. כן הצביע התובע על הנזק הרפואי החמור יחסית שנגרם, על סכנת החיים שהייתה, ועל תקופה האשפוז בת השבוע.

הסנגור  לעומתו ביקש לפנות למידת הרחמים ואזכר את נסיבות חייו של הנאשם, שהוא בודד בעולמו כאמור, חסר מסגרת משפחתית וחברתית ולמעשה חסר רכוש. הסנגור ביקש להקל על הנאשם, להסתפק בתקופת מעצרו, או קרוב לכך, ולא להחמיר מעבר. עוד ביקש הסנגור שלא להטיל על הנאשם פיצוי, בשים לב למצבו הכלכלי חסר - כל.

הנאשם ביקש מחילה, תוך שהוא חוזר על כך ש"אולי" עשה משהו, מבלי לקחת אחריות של ממש. עם זאת, הוא התחייב שלא לעשות את זה "עוד פעם". 

שני הצדדים הגישו פסיקה לא מעטה, הכוללת מקרים קלים יותר ומקרים חמורים יותר ובהם השותו מגוון רחב של עונשים בגין עבירות של גרימת חבלה חמורה.

לאחר עיון בפסיקה שהגישו הצדדים מתברר כי בית המשפט העליון, בעבירות האלימות בדרגת חומרה דומה לזו, נתן משקל משמעותי לנסיבות שונות הקשורות בביצוע העבירה. אכן, אין ספק שאין מדובר בסוג התקיפות בהן ניתן להימנע מעונש מאסר לתקופה ממשית בפועל מחד גיסא, אך אין מדובר בסוג עבירה בה הנסיבות האישות מאבדות כל משמעות מאידך גיסא.

בהקשר זה יש לקחת בחשבון כי המעשה עצמו אכן חמור ותוצאותיו חמורות. אפילו בהנחה כי הנאשם הוטרד על ידי הנפגע בעבר, או סבר שהנפגע הוא בין הנערים המטרידים אותו, האלימות בה נקט הנאשם, שהוא בכל זאת אדם מבוגר הצריך להבין את משמעות מעשיו, חמורה. הנאשם תקף באופן מפתיע בחור צעיר, באמצע משחק, לעיני אמו. אכן, הנפגע עצמו לא העיד בבית המשפט. אולם, הממצא הרפואי לימד על נזק רפואי חמור למדי, כפי שפורט לעיל. לא ברור אם נגרם נזק פיזי ארוך טווח, אך יש לשער כי במישור הרגשי, תישאר צלקת בנפשו של הנער נוכח מקרה זה.

אני מסכים עם התובע כי אכזריות רבה נדרשת על מנת להפתיע אחר בנעיצת "סכין בגב" פשוטו כמשמעו. עדות אמו של הנפגע בבית המשפט לימדה היטב (כמפורט בהכרעת הדין) את עוצמת הבהלה והפחד שאחזו בה, בראותה את פציעתו של בנה. לא הגיעו רחמיו של הנאשם אפילו לקן הציפור ופגע בבן בנוכחות האם. כאשר שוקלים עונש הולם למעשה, יש לקחת בחשבון לא רק עונש ההולם הפגיעה הפיזית בקטין, אלא גם את הפגיעה הרגשית המשמעותית באם, אשר החלה לזעוק לעבר הנאשם "למה?" כאשר סברה שמדובר במכה סתמית בגב, אך, משראתה הדם מדקירה נכנסה לחרדה עמוקה ביותר, כפי שהדברים עלו מעדותה, וכמאוזכר בהכרעת הדין. 

יחד עם זאת בהערכת העונש ההולם, יש לקחת בחשבון את טיבו של העושה. אפילו לפני התיקון האחרון לחוק העונשין, בעניין הבניית הענישה, שטרם נכנס לתוקפו, מדגיש המחוקק שישנם מקרים בהם טיבו של העושה, משפיע על הערכת העונש ההולם.

שמעתי את הנאשם במהלך המשפט, ואני מסכים עם הסנגור כי אכן מדובר באדם דל מאוד. דל, לא רק מבחינה משפחתית וכלכלית, אלא במובן עמוק יותר. איני מומחה, ואיני יודע אם קושי זה הוא במישור הקוגניטיבי, התקשורתי הרגשי או אחר. שירות המבחן עמד על כך שמדובר במי שלא עבר מערכת לימוד מסודרת, לא גדל במשפחה מסודרת וכפי הנראה סובל מקושי הסתגלות עמוק ביותר. הדבר בא לידי ביטוי גם בהתייחסותו למשפט (ראו לדוגמא האמור בסעיף 30 להכרעת הדין). למרבה הצער, האלימות היא לפעמים כלי הביטוי של מי שאינו יודע להתבטא באופן אחר. לטעמי, יכולתו המופחתת של הנאשם להבין את סביבתו החברתית, מפחיתה במעט את הבנתו של חומרת המעשה, הדבר מחייב התחשבות לעניין העונש.

לנאשם יש הרשעות קודמות, כאמור, והוא אף ריצה עונש מאסר בעבר בגין עבירת אלימות.

מאידך גיסא, אין מדובר ב"פגע רע" או אדם אלים באופן "חסר תקנה" הנכנס ויוצא מבתי הסוהר מחמת היותו חמום מוח. הנאשם הורשע מספר פעמים, אך היו גם תקופות ארוכות, בנות שנים, בין הרשעותיו. לפיכך, אף שיש להחמיר בעונשו עקב העבר הפלילי, אין להפריז במשקל עבר זה. 

לעניין הפיצוי, יש קושי. הנפגע עצמו לא העיד, וכפי שמסרו השוטרים אף מסר גרסאות שונות ומשונות לגבי נסיבות פציעתו. הפיצוי אינו חובה על פי דין, אלא נתון לשיקול דעת. יש פגם בהענקת פיצוי למי שלא עשה את חובתו האזרחית ליתן גרסה מסודרת בעניין זה, ולא העיד על הפגיעה בו במשטרה ובבית המשפט. אכן, הפיצוי אינו פרס למי שמעיד, אך קשה עלי הרעיון של לתת פרס למי שנהג שלא כהוגן. אם לנפגע היה חשוב יותר ערך אחר על פני מיצוי הדין עם הפוגע בו, הרי שיש כאן ויתור על הפיצוי. ודוק, אמנם מדובר בקטין, וייתכן שאין כאן ויתור משפטי של ממש. אך מהותית מדובר בויתור, בקטין שכבר הגיע לגיל העונשין וגיל החובה להעיד. מאידך גיסא, יש חשיבות חינוכית בהטלת פיצוי, למרות המצב הכלכלי והקושי לשלמו בשים לב לנזק שנגרם, שהרי בסופו של דבר, המשיב הכאיב לבני אדם הראויים לפיצוי מצדו. האיזון הנכון יימצא בהטלת פיצוי, שאינו גבוה, לטובת האם בגין נזקיה הרגשיים, אך לא לטובת הנפגע הפיזי, אשר במשתמע ויתר על הפיצוי המגיע לו.

סיכומו של דבר, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: